נשבר לנו לחכות לראות מה יהיה, להחזיק כל כך חזק את חוסר הוודאות, את האימה.
אבל בעיקר נשבר לנו האמון. לא רק במנהיגות שלנו.
נשבר לנו האמון בטוב, באפשרי, באנושי. זה קורה באירועי טראומה קשים.
במקרה שלנו, זה מתיישב על תקופה ארוכה של סדקים עמוקים באמון, שחוברים לשדה של טראומות קולקטיביות עמוקות והיסטוריות.
כל אלה הופכים לתבשיל שלם וסמיך מאוד בתוך המערך הרגשי שלנו:
זה מנהל אותנו, וזה משפיע לא רק על איך אנחנו מרגישים –
זה מפעיל את קוד הפעלה בחירום שלנו שאחראי בין היתר על דרך קבלת ההחלטות שלנו כפרטים וכחברה.
כאן בדיוק נעוץ האתגר האישי והלאומי שלנו: – לשקם את האמון.
האישי, והקולקטיבי, הפנימי והחיצוני.
כדי לעשות את זה- נהיה חייבים לזוז מנרטיבים שמזינים את הטראומה ומחלישים אותנו ובה בעת להתחבר מחדש לכוחות שתמיד עמדו לנו כעם, כפרטים, כחברה-
אלה שבנו פה את ה'יש' הגדול הזה שעדיין כאן.
זה יאפשר לנו לראות את ההבדל המהותי בין מה שקרה לנו לבין מה ומי שאנחנו
לקחת בעלות מחדש על המשאבים שלנו כיחידים וכחברה
ולעמוד על הרגליים כדי לבנות כאן את המחר.
ולא. אין לנו אפשרות לחכות עד שנתאושש בשביל זה.
אנחנו עדיין שרועים על הכביש. וכדי להיות מסוגלים לעבור למדרכה- אנחנו צריכים קודם כל להבין איפה הפצע שהכי חשוב לשים לו חסם עורקים
בעבודה עם אנשים שחוו טראומה מכל סוג שהוא חשוב להבחין בין כמה שלבים:
- שלב ראשון הוא האירוע עצמו. התחושה שנכנסת בך משאית. אתה שוכב פצוע (פיזית או רגשית ) ומדמם על הכביש.
- שלב שני, אתה עדיין על הכביש. יושב. מתחיל להבין מה קרה. מבין שאתה עדיין חי ומתחיל להרגיש את הפצעים הכאבים התחושות והרגשות. אבל אתה עדיין על הכביש – מרגיש שבכל רגע יכולה לחבוט בך משאית נוספת או מכונית .
- השלב השלישי הוא הימים שאחרי- כשאפשר לקום, לקבל טיפול להשתקם. ושם אפשר באמת להתחיל לחשוב על המחר.
הימים בהם אנחנו נמצאים כרגע הם עדיין עמוק בתוך השלב השני
במובנים רבים אנחנו עדיין עמוק בתוך התאונה: אנחנו עוד מדממים את האבל הגדול שמסביבנו, מרגישים את כאב המשפחות שאיבדו כל כך הרבה, הלב שלנו עדיין נמצא עם החטופים ומשפחותיהם שנקרעות מכאב וזוועת חוסר הוודאות, מחכים להם.
רוצים כל כך להאמין חוששים כל כך להתאכזב.
אנחנו הולכים לישון עם זה בלילה, קמים עם זה בבוקר (אם הצלחנו לישון), וזה עוטף אותנו צובע את הכל. והצבעים הם על הספקטרום הכהה של הפלטה- יש שם בעיקר אפורים ושחורים.
השבר באמון הוא הפצע המדמם שלנו בעורף, בו הכי קריטי לטפל. ו…הוא לא התחיל באוקטובר 23
השבר באמון הוא הפצע שהכי חשוב לנו, בעורף, לטפל בו, לשים חסם עורקים שיעצור את הדימום.
התחושה הכוללת של רבים היא של שבר בתשתיות- עד כדי כך שזה פוגש אותנו בשאלה-
מאיפה נתחיל בכלל לשקם את זה?
זאת שאלה שמלווה ברגש עמוק של ייאוש. שם אנחנו נחלשים.
לא פעם כשאנחנו בתוך אירוע מהסוג הזה, אנחנו מרגישים שהייאוש יישאר כאן תמיד.
אבל רוב הסיכויים, כך מלמדת ההיסטוריה, שהחיים חזקים ממנו.
לכן כדי לעמוד מהר יותר על הרגליים, שווה להבחין שהוא לא הרגש היחיד הנוכח,
ולתת רוח גבית לרגשות ולכוחות אחרים במשוואה הפנימית שלנו.
רופאי חדר מיון וטראומה מכירים את זה- אנחנו פחות. בפציעות מורכבות ממוקדים מרובים יותר קשה לטפל- זה לא אומר שזה לא אפשרי.
חלק גדול מאיתנו מרגישים שהשבר הוא ממש בתשתיות שעליהן הנחנו את שלוות הנפש הבסיסית אתה פעלנו כל השנים, עליה בנינו משפחות וחיים במדינה המורכבת הזאת.
וזה מרגיש שזה נשבר.
הבטחון הקיומי שלנו, האמון באנושיות, בכללי משחק בסיסיים של איך מנהלים מלחמות ועל איזה קווים אדומים לא עוברים.
יותר מהכל נשבר לנו האמון בטוב, באפשרי, באנושי.
בתשתית של ה"אני מאמין" הבסיסי שלנו.
אבל, ואל תכעסו עליי- זה שזה קרה לנו בעוצמה גבוה זה לא אומר שזה גם מה שיהיה פה מחר.
זה מה שקורה בגוף במוח ובנפש כשנתקלים בכוחות של רשע ושיטנה.
מי כמו העם שלנו יודע.
נכון, אנחנו לא יודעים את העתיד.
ואולי כותבת שורות אלא היא מכחישנית סדרתית, אופטימית חסרת תקנה (והיא לא).
אבל כדי לדעת איך לדרוך בחזרה על הקרקע אנחנו צריכים להבין ממש טוב איך זה עובד ומה המנגנונים שמפעילים אותנו כרגע. זה יאפשר לנו יותר בחירה, ואולי גם הרבה יותר אוויר- גם בעת התופת.
ההסבר לעוצמת הפגיעה שחלקנו מרגישים קשור גם בכך שמדובר בפגיעה ארוכת טווח- בבחינת "מכה על מכה" ובהצטרפות שלה לטראומה הקולקטיבית שאנחנו חיים בתוכה כעם וכחברה. אנחנו תקופה ארוכה מדי מדממים את השבר הסדקים והקרעים במשאב הכי גדול שלנו כפרטים, כעם וכחברה, האירוע הבלתי נתפס של שבת ההיא הוא רק חיזוק עבורו. כמו מגבר.
כאב ה'לבד' בתוך טראומה כואב לפעמים לא פחות מהאירוע עצמו
נחלשנו. נחלש לנו הביחד. שהוא הכוח שלנו.
ואיתו היכולת שלנו להיאחז בחיים.
בשפוי. באהבת הטוב. באהבת האדם שלנו.
נחלשנו במוסדות השלטון ונתנו לאנשים הלא נכונים לנהל את מה שדרש ניהול.
הפקדנו /הפקרנו את הניהול ואת ההאמון שלנו במקום הלא נכון.
וכרגע כואב לנו מאוד גם בתחושות הלבד שמקיפות אותנו בגלל חלק מהתגובות שקורות כרגע בעולם.
ובגלל זה לחלקנו- זה מרגיש הפעם בלתי נסבל. זה מפגיש אותנו עם ה"די"! שהוא חבר קרוב של ה"לא עוד".
כי חרדת הלבד בתוך טראומה היא לא פעם הכאב הגדול יותר מהאירוע עצמו.
כאן בדיוק נעוצה התקווה שלנו. להזכר מחדש במקור הכוח שלנו.זה המשאב איתו בנינו את עצמנו, את משפחתנו, ואחכ גם חברה או מדינה
טראומה קולקטיבית היא שדה. לא פעם אנחנו סופגים לא רק את מה ששלנו אלא גם את מה שהסביבה בה אנחנו נמצאים מרגישה
המנגנון הטבעי של אירועים טראומטיים, וודאי כשהם מתיישבים על פוסט טראומה קולקטיבית של חברה- היא לערבב הכל בהכל.
לצבוע הכל בתחושות של 'אין' אחד גדול.
זה מנגנון הגנה של המוח והוא מפריע לנו לפעמים לראות את העיקר.
המשאב הלאומי הכי חשוב שלנו הוא לא ההייטק ואפילו לא המוח הישראלי.
התשוקה הבלתי נגמרת שלנו לחיים היא מקור הכוח שלנו והיא זו שדוחפת אותנו לייצר "יש" אחד גדול גם כשנראה שאנחנו עומדים בפני "אין".
זה המפעל שלנו באמת. וחשוב לא להתבלבל. אנחנו בנאים סדרתיים. שרותמים את התשוקה הזאת לכוח היצירה, החזון. החלום שלנו הוא מה שעבד לנו תמיד. ובחרנו לרתום אותו לעשיית הטוב. האתגר הלאומי שלנו דופק על הדלת כבר חודשים ארוכים. שנים ארוכות למעשה, רק לא פתחנו לו את הדלת, ובמקום זה נחלשנו.
האויבים שלנו זיהו את הבטן הרכה שלנו ונתנו לנו מכה מתחת לחגורה. יש מצב שזאת מכה באמון יותר ממכה אמיתית לבטחון הקיומי שלנו, למרות שזה לא מרגיש ככה.
האויב ניצל את המקום הכי פגיע שלנו והחליש אותנו עוד יותר.
ככה זה לפחות נראה כשיושבים על הכביש ברגע אחרי התאונה.
בדרכו הפחדנית והשפלה מכל הוא הכה בנו בדיוק בבטן הרכה שלנו.
בבתים. בילדים. בחטופים. באהבת האדם והמשפחה הגדולה שהיא עם ישראל.
ומהמקום הזה על הכביש זה נראה שהתערער לנו לגמריי הבטחון הקיומי.
זה שבנינו פה שנים. כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב.
כן, אנחנו בונים גם תעשיות, וידע, ואנחנו אלופי הניהול, אבל מה שאנחנו באמת יודעים זה לבנות חברה.
לייצר חיבורים. רשתות על רשתות של אכפתיות. זה לא משהו שמוצאים בהרבה מקומות בעולם. כי כולם כאן מכירים את כולם. איכשהו אין זמן יותר טוב מלהזכר בזה.
וקבלנו מכה חזקה בדיוק שם. שהתיישבה על פצע טרי ופעיל של השנים האחרונות.
לטראומה הקולקטיבית שלנו כחברה וכעם יש תפקיד חשוב בחוזק שלנו אבל זה יכול גם להחליש. היום, יותר מתמיד, חובה עלינו להבחין בין העבר להווה
אז כן. יש לנו אתגר לאומי. אישי וחברתי. ליישר את הסיפור שלנו ולהתחיל לנהל אותו נכון.
וזה עוד יותר קשה לנו כי משבר האמון שלנו יושב על פוסט טראומה עמוקה ושורשית עוד יותר- לא חשוב לאיזו מדינה נעקור לא נצליח לברוח ממנה- אולי עדיף להתסכל לה בעיניים או יותר נכון בלב.
לזכור אבל לא לטעות. ללמוד. אבל לא להתבלבל.
אנחנו עם שכל כך הרבה מהנרטיבים שלו מתיישבים על התקומה מהשואה, ומלחמות כמו יום כיפור, ובתוך כל אלה לרבים מאיתנו יש זכרונות והטבעות בגוף ובנפש שקשורים למראות שנחשפנו אליהם בצבא או כילדים שהולכים איתנו גם. זאת המורשת שלנו ויש לנו כל כך הרבה היסטוריה של שברים באמון וכאב שנערמים להם לערימות.
וזה הופך את זה לעוד יותר קשה- כי באותה מידה שזה מחזק אותנו לא פעם כעם זה גם יכול להחליש אותנו ולספר את הסיפור הלא נכון. כאן הכי חשוב להתחזק ולדעת לעשות הפרדה.
אנחנו חטופים. כי ככה טראומה עובדת. וקוד ההפעלה שלה מכניס את כולנו למוד הישרדות
גם אם יקירנו וקרובינו המיידיים לא נחטפו לעזה, ברמה הרגשית רובנו נמצאים כרגע באירוע חטיפה, בתוך עצמנו. כי ככה מתנהגת פוסט טראומה.
פוסט טראומה- היא שחזור – כמו חזרה במנהרת הזמן לתחושה של מה שהיה והמוח מבחינה רגשית לא ממש מצליח לפעמים להבדיל בין המציאות של עכשיו למציאות של אז. הוא מייצר חיבור.
מנגנון ההפעלה שמופעל מבחינה ביולוגית וכימית במצבים כאלה הוא של Survival mode. ובלי שאנחנו בכלל מבינים את זה, אנחנו מרגישים תחושות דומות ומידה דומה של סכנה ואיום בדומה למה שספגנו מטראומת המקור- למשל תחושות שהיו להורינו בזמן השואה.
מתנדבים מדי? בורחים מדי? לא מסוגלים לעשות כלום? זה הגיוני
מערכת ההפעלה הביולוגית- כימית של פוסט טראומה היא מיידית.
חלק גדול ממנה לא מודע.
אנחנו נושאים עמנו את חרדות הפליטים של הורינו, זכר המלחמות נמצא אצלנו בדם, ההפתעה של יום כיפור, תחושת הלבד כשכל העולם שתק, כל אזכור של הקשר הזה מפעיל במוח השורד שלנו ברמה הכימית המיידית את קוד ההפעלה.
אנחנו באמת מאמינים שאנחנו בסכנה קיומית ואף אחד לא ישכנע אותנו אחרת.
אנחנו עולים על המטוס הראשון למדינה הראשונה שיש, או מתנדבים עד בלי דעת או קונים אקדחים, מבצרים את הגג או משותקים ללא אנרגיה לעשות כלום.
בוריאציה כזאת או אחרת- אלה דוגמאות לשלושת דפוסי הפעולה שמתאימים בול לפוסט טראומה- התגובה של המוח היא fight flight or freeze. החלק הקדום במוח שלנו, זה שאחראי לשמור עלינו מפני מה שהוא חווה כמסוכן יגרום לנו לרצות להלחם, לברוח או לקפוא.
החדשות הרעות: חלק גדול ממערכת עיבוד המידע וקבלת ההחלטות שלנו חטופה ולא באמת מנוהלת על ידי החלקים הרציונאליים.
החדשות הטובות: זה בשליטה שלנו, המפתחות לשחרור בידינו, בלי תנאים מקדימים.
לא אני ולא אתם יודעים מה יהיה פה מחר. אנחנו כן יכולים לקחת אחריות על איך אנחנו מרגישים ופועלים היום. ולשחרר את עצמנו מהחרדות של העבר- לחרוד רק את החרדות של ההווה. במידה הנכונה לנו.
וזה אפשרי. כדי לחזור לעמוד על הרגליים אנחנו צריכים להחזיק את הנרטיב הנכון. אחרת אנחנו נחלשים.
המון פעמים כדי לצאת מאזור כזה ולהתקדם לשלב הבא של השיקום, כדי להצליח לראות את המשאבים שעומדים לרשותנו ולא להיחלש מבפנים קריטי לשבור את המשוואה הפנימית הזאת שנוצרת של היאחזות בדוגמא מוכרת מהעבר: "מה שהיה הוא שיהיה" . במובן הזה הנרטיבים וההשוואות לשואה מחלישות ומסכנות אותנו.
המוח רוצה לייצר לעצמו ביטחון ולכן הוא חושב שהוא מבין את העתיד על סמך ההיסטוריה.
וגם ההשוואות ליום כיפור.
יש המון קווים מקבילים ומשיקים אבל אנחנו כבר במקום אחר מאיפה שהיינו אז.
השואה נגמרה. מה שקרה לנו הוא שטנה וזוועה בקנה מידה. אבל הוא לא שואה.
אמר את זה יפה ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו לפני כמה ימים- שואה מתבצעת כלפי עם שאין לו מדינה.
ולכן חשוב לי לאמר את מה שרבים אולי לא יצליחו כרגע לראות.
כבת למשפחה של ניצולי שואה. כמי שחיה את הכאב הזה לעומקו לאורכו ולרוחבו, כמי שמכירה חברים בנתיב העשרה ובעוטף חלקם לא עמנו היום.
מה שקרה לנו עכשיו הוא לא שואה.
זה לא אומר שלא מדובר במעשים עם אופי לא אנושי דומה.
זה לא אומר שבעולם אין המונים שצועקים צעקות מפחידות ועוצמתיות מאוד.
אבל חשוב להבין כי הנרטיב הזה מחליש אותנו גם פנימה וגם החוצה.
השואה נגמרה. ואנחנו לא לבד
מה שקרה לנו הוא לא שואה כי אנחנו עם.
ויש לנו מדינה.
כי אנחנו לא פליטים.
וכי בנינו פה את כל מה שצריך ואת הביחד הגדול הזה ככה שלא נישמד.
קשה לנו לסמוך עכשיו על עצמנו ועל האחרים,
אבל אנחנו לא לבד. לא כיחידים לא כחברה ולא כעם.
נכון. יש המון כוחות בעולם שכרגע נמצאים עדיין בעיורון- בואו לא נכעס עליהם,
גם אנחנו שהינו בעיוורון, אבל יש גם הרבה כוחות חזקים שרואים ועומדים לצידנו.
מה שקרה הוא איום ונורא. טבח ופשע שנאה עמוק ומתוכנן היטב שמבוסס על פונדמנטליסטים קיצוניים שונאי הטוב בעולם שמצאו את הדרך לבצע אקט פחדני מאין כמוהו. לרצוח לטבוח בחפים מפשע.
לכאורה בשם אידיאולוגיה. והרי אין אידיאולוגיה שיכולה להצדיק מעשים כאלה.
הם לא מחפשים יהודים באופן כללי וחשוב לא לטעות בכך. אנחנו רק השער לאפילה גדולה שבה הם רוצים לצבוע את העולם כולו.
הם חלק מכוח גדול יותר שמחפש להשליט בעולם אופל.
זהו טבח, מעשה פחדנות שפל של שנאה של כוחות קיצוניים בעולם.
ולא לא כל הערבים רעים. גם לא כל הפלסטינאים.
אבל כן. יש רוע בעולם. בוקר טוב לנו. וכן. נכון שהפקרנו את הגה המנהיגות שלנו- אבל יש לנו כוחות מנהיגות עצומים שהראו פניהם והתעוררו והם יחזרו להחזיק את ההגה- זה עניין של זמן זה לא עניין של אמונה
מה שבנה את מדינת ישראל זה לא התקומה מהשואה. זה כוח החיים שלנו. ואת זה צריך לזכור כדי לחזור לעמוד על הרגליים
ביום בו נקום מהכביש, נעבור לשבת על המדרכה ולהסתכל בעיניים לשכנים שלנו- במבט הזה שהם אולי חשבו שכבר אין לנו ומפחיד אותם יותר מהכל, חשוב יותר מתמיד לזכור:
כח החיים שלנו והרצון שלנו בטוב הוא הנשק הכי חזק שלנו
מה שגרם לנו לבנות את כל מה שכאן את הדבר המטורף הזה שנקרא מדינת ישראל, מה שעמד לנו גם אחרי יום כיפור כשנראה היה שנחבטנו מאחורינו מצדדינו אחת שתיים שלוש
מה שבנינו אחריי כל אלה לא היה כי אנחנו קורבנות של משהו.
בדיוק ההיפך.
זה קרה כי יש כאן עם עם תשוקה בלתי נגמרת לטוב.
לחיים. לשפיות. ולכל מי שרוצה כמונו. ועם כוחות יצירה ובנייה חזקים לא פחות.
מקור הכוח שלנו הוא לא מה שקרה לנו הוא מה שידענו לעשות עם זה.
וכל אירוע כזה רק עשה אותנו יותר רעבים והגביר את תאוות החיים שלנו.
אנחנו נמנים על העמים החזקים שמצליחים לקום מהריסות ולבנות – חיים. במקסימום.
מאחלת לשכנינו הפלסטינים, אלה שאולי עוד לא נשטפו בגלי שנאה – להדבק.
אולי יום אחד הם יצליחו במקום להזרים את המיליונים למסלול של שנאה והרג לייצר משהו יצרני באמת, עד אז האחראים על גורלם הם המנהיגים שסוללים אותם לשם
אז בואו נעבור למדרכה. ואח"כ נעמוד על הרגליים ונעשה את מה שאנחנו הכי טובים בו: לבנות מתוך כוח החיים החזק מאוד שלנו
- בואו נפסיק להרגיש אשמים כשאנחנו צוחקים או נהנים ממשהו עכשיו. כל פעם שנוכל להיאחז בשביב של שמחה וחיים- נחזיק אותו חזק יותר.
- נחזיק את ה'גם וגם' וניאחז בו חזק- נחזיק גם את הכאב וגם את כוח החיים. זאת העוצמה שלנו: נכאב, ניתן את החיבוק הכי חזק שלנו לכל מי שצריך עכשיו, לרגע לא נזנח את המשפחה הגדולה שאנחנו ואת אחינו בעוטף בצפון ובאותה נשימה נמשיך להיות מחוברים בקשר הזה של הביחד. נעשה כל מה שאנחנו יכולים ויודעים למען השבויים או למען אחינו שצריכים עזרה ולרגע לא נשכח גם לחזק את עצמנו ואת משפחותינו.
- מותר לנו להבהל לרגע– זה הגיוני, אבל רגע אחרי זה ניזכר שעברנו דברים קשים מאלה.
- בואו לא 'נסמוך על עיוור' על המנהיגים שלנו מצד אחד- ומצד שני בואו לא נאבד את האמון באנשים מוכשרים מאוד שנמצאים שם עדיין, וניתן להם את כל הרוח הגבית שלנו להוביל את הדרך.
- בואו נדרוש מהם תשובות ולא מכבסות מילים, גם את לקיחת האחריות המכובסת כרגע מיצינו. בואו נדרוש שיישירו מבט ויביאו נוכחות כזאת שאפשר לסמוך עליה, אנחנו יודעים להרגיש את זה כשזה כאן. ומי שלא יכול שיהיה אמיץ מספיק להתפטר.
- אנחנו יודעים לסלוח על טעויות- גם כשהן ענקיות- אנחנו רוצים מנהיגות שלוקחת את המושכות ולא מגמגמת. אה כן, ושמפסיקה לשמור על הטוסיק של עצמה כתוכנית פעולה רב מערכתית.
- בואו נתייחס לשבר הזה נקודתית ולא נשים עליו את הכובד של שברים אחרים, ניתן לו להיות מה שהוא באמת. כדי שנוכל משם לקבל החלטות.
- בואו נזיז את הישבנים שלנו– כל אלה ששנים רבות זזו מכס הניהול והמנהיגות כי פוליטיקה זה מלכלכך, ונתעקש להנהיג, לנהל בסביבה הקרובה והרחוקה.
- בואו נגייס את כוחות הניהול שלנו והעשייה וננהל את החזית את העורף ואח"כ בואו נבנה את משרדי הממשלה הכושלים עם מנהלים טובים יותר.
- בואו לא נוותר על האמון שלנו באנושי– בואו לא נסתכל על כל ערבי כאילו הוא מסוכן– זה המבט שמעוור את עינינו, יש לנו אחים כאן וגם הם עוברים את זה איתנו.
- בואו נפסיק להצטרך לשנוא את כולם כדי לעכל את זה. אפשר גם לשמור על בטחוננו וגם לכאוב כאב של ילד פלסטיני- אותו אחד שלא אשם במצב. ולא זה לא מחליש אותנו לראות גם את הכאב של האחרים- אפשר לראות אותו ועדיין לקבל החלטות של מה צריך ומה חיוני לעשות למען בטחוננו.
- היכולת שלנו לראות את התמונה הגדולה, להתעקש להיות נחושים וגם אנושיים מפרידה בינינו לבין כוחות השטנה.
- בואו נחזק את הביחד הזה שלנו. כוח בלתי נגמר מאגר אנרגיה פסיכי. בכל מקום שבו זה אפשר. ו… סבתא שלי הייתה אומרת- שימותו הקנאים- כל מי שרואה אותנו ומקנא כי הוא לא יודע לבנות מדינה בעצמו – מוזמן לבוא להתייעץ- ואם והוא יבוא להרוס או להרוג- הוא ייהרג קודם.