הקוקטייל הפסיכולוגי שמסמם חלק גדול מהעולם והופך לכלי שרת לגיוס חוכמת ההמונים… נגדנו.

אנחנו עומדים ומשתאים: איך זה יכול להיות שאנחנו מפסידים בקרב על דעת הקהל העולמית? 

איך זה שהסיפור שלנו חלש יותר? 

איך כל כך מהר נמחקו הזוועות שקרו אצלנו והאמפטיה של חלק גדול מהעולם מגוייסת לא לצד שלנו ? ו… אל תפריעו להם עם עובדות ? 

אנחנו כואבים את זה, כועסים את זה, ומנסים לנהל את זה בדרך העיקרית שאנחנו מכירים: 

עובדות. ועוד עובדות. וכשזה לא עובד אז מנה של רגש לבטן.  

אבל אי אפשר לנצח רגש בעובדות, וכדי לגעת ברגש כזה שמגייס לפעולה, צריך לעקוף את כל מנגנוני ההגנה שמכסים אותו. אחרת- המחיר של ההסברה עשוי להיות התבצרות עוד יותר עמוקה של הצד השני. 

אז למה הסיפור שלנו לא נוגע?  

אסטרטגיית הסברה אפקטיבית, חשוב שתשען על הבנת המנגנונים שנמצאים בבסיס מערכת ההפעלה של אלה שאנחנו מנסים לגייס, ולא פחות מכך הקוקטייל הפסיכולוגי שמזין אותה.

ובמקרה שלנו לא צריך לנסוע רחוק מדי כדי לפצח את מערכת ההפעלה- שהרי אותו מנגנון בדיוק פעל על רבים מאיתנו עד לפני כמה שבועות.

תמצית 6 הנקודות ששופכות אור בדיוק שם- בהמשך המאמר גם בהרחבה:

1. כדי להיות אפקטיביים ולא לאבד כוח חשוב לפנות לקהל מאוד ממוקד. אנחנו רוצים את המכנה המשותף שלנו ושל אלה שדומים לנו יותר ועליהם יש לנו יותר סיכוי להשפיע: אוהבי השלום בעולם, המאמינים בחופש וקדמה. 
2. אותו מכנה משותף הוא גם הבטן הרכה שלהם ושלנו- האמונה וההיאחזות בתיאוריית ה"טוב המוחלט"   יצרה פגיעות False positivity'" – צורך קיומי ממכר. שהחליש את השומר הפנימי שלנו. 
3. אליו הצטרף גם מנגנון פסיכולוגי מוכר מאוד- שיצר את נקודת העיוורון-  . ' false consensus effect' הטיה פסיכולוגית לפיה אנחנו מניחים בטעות שכולם רוצים ומאמינים באותו הדבר. אחת הסכנות המוכרות של הדפוס הפסיכולוגי הזה הוא שהוא מייצר תחושה של בטחון יתר, ו'כל יכולות' לא פעם מדומה.
4. והמפגש החזיתי של זה עם המציאות הבלתי נתפסת, האימה שאולי בכל זאת יש רשע בעולם והוא יכול להגיע גם אלינו ולא תהיה לנו שליטה,  הפעיל מייד טריגר, או כפתור הפעלה של מערכת ההישרדות שלנו- קו הגנה ראשון של המוח השורד שתפקידו לעשות הכל, כדי להמנע מסבל. או איום.  
5. ולא פעם זה נראה ומתנהג כמו קריז. שחייב להירגע- כמעט בכל מחיר.
6. ואת הקריז הזה מרגיעה הנרקוטיקה של המוח- קוקטייל ממכר שמורכב משלושת הסמים הכי טובים (וזולים) בעת משבר עולמי, מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שעוזרים לנו לחזור לנשום: 

הכחשה. רציונליזציה. הרחקה.

הקוקטייל שמניע את העולם .

כי אם אני יכול להרגיע את הפחד אני ממשיך לנשום. וגם לחיות.

אז כן. המנגנון השלם הזה הופך אנשים נורמטיביים לקלים להשפעה, לשותפים בלי דעת לאותן אג'נדות שהם עצמם מתנגדים להם, בלי כוונה הם נותנים להם רוח גבית חזקה. 

זהו מנגנון הישרדותי בסיסי שמטרתו אחת: לשמור עלינו מהאימה מרגשות קשים מדי ותחושות פחד.

התמונות המראות ועצם הקיום של הטרור במופעו הקיצוני בעולמנו- וודאי כשאנחנו בונים לעצמנו עולם של "שלום עולמי" וחיבוק קבוצתי גדול מסביב לכדור הארץ- מבחינת המוח שלנו והמערכת הרגשית כולה-

מהווה לא פחות מסכנה קיומית.  

קצת יותר לעומק על איך זה עובד. Dive in. 

אז מי באמת צריך להבין? בואו נתמקד. 

כן. אנחנו רוצים שכל העולם יבין. ידע. ירגיש. ויעמוד לצידנו. 

החדשות הרעות: זה לא יקרה.

החדשות הטובות: זה לא אומר שאי אפשר להשפיע על רבים וטובים. 

כמו בכל מערכה על דעת קהל, חשוב קודם כל לפלח את קהלי המטרה. 

הפלח החשוב באוכלוסייה שאליה אנחנו פונים הם אותם אלה שדומים לנו.

'Look Alike' קוראים להם באלגוריתמיקה של שיווק ברשתות החברתיות- המכנים המשותפים מהם אפשר לייצר קבוצות "דומים".  

נבחר להתמקד באותו פלח באוכלוסייה, שסט הערכים שלו יכול להיות דומה לשלנו: כמיהה לקידמה, אוהבי אדם, המאמינים בחופש האדם וחופש הבחירה. 

וכדי להתמקד עוד קצת, אותנו מעניין "הפלח שיכול להטות את הכף", המתנדנדים- , אלה שאפשר להשפיע עליהם.

אפשר לוותר כרגע על הגזענים, האנטישמים ושונאי האחר לסוגיהם- שהמוטיבציה שלהם היא שנאה וההסברה נידונה לכישלון, וגם את הג'אנר של הצעירים שנסחפים אחרי ההמון כרגע מתוך צורך עמוק בהשתייכות שהקרקע שלה היא בורות.

ורגע לפני שמנסים להסביר להם את העובדות, להציג להם את הנתונים ולפנות לליבם חשוב להבין את המוטיבציה הפנימית שלהם- את מערכת ההפעלה הפסיכולוגית שלהם .

כדי להבין את המוטיבציה שמעבירה רבים צד, לא צריך ללכת רחוק. זה נמצא ממש מתחת לאף. בתוכנו.

לא צריך לנסוע חצי עולם או להרחיק רחוק מדי במחשבות על ה"אחר" כדי להבין את זה. 

התשובות נמצאות ממש פה מתחת לאף. בתוכנו.  

חלקים גדולים מאיתנו התעוררו מאותה תרדמה ב- 7.10, עיוורים מאותם סמים בדיוק. 

אם נבין אותנו אולי נוכל להתקרב באמת אליהם. ולהשפיע.  

הבטן הרכה שלנו – המקום הפגיע הוא הכמיהה שלנו לשלום ולהרמוניה. 

הכמיהה שלנו לשלום עולמי, להרמוניה, היא הבטן הרכה שלנו. האיזור הפגיע. 

זה מה שאנחנו הכי רוצים בעולם: חיים טובים, חיוכים ואהבה. 

אנחנו באמת מאמינים שאלה הם חיים ראויים ומוכנים לעשות לא מעט בשביל זה. 

למען הסר ספק- המטרה הזאת לא השתנתה וגם לא תשתנה, 

ואיתה האמונה והכמיהה שכל עם, באשר הוא, צריך וראוי להיות חופשי, וכל אדם ראוי לחיים טובים.

אבל לקחנו את זה צעד רוחני אחד רחוק מדי קדימה. 

False Positivity – הכחשת הרגש. זה מרדים את השומר הפנימי.  

אנחנו לא הראשונים. 'False positivity' והכחשת הרגש היא מופע עמוק ומרתק שמסביר את זה. 

 במובנים רבים זה הרדים את השומר הפנימי החשוב כל כך שלנו.

הסתנו מבט מקיומו של רוע. של אג'נדה שמכוונת הרס.

נהיינו כמעט תלויים ב"טוב השלם" ושכחנו לגמריי שהוא לא גנטיקה. הוא בחירה. הוא דרך חיים. העובדה שבכל אדם יש גרעין פוטנציאל של טוב, הפכה לעיקר.

קידשנו את הטוב בכל אדם בלי לזכור שהמנוע הכי חזק של אומות הוא בחירה.  של הפרטים ושל המנהיגים. ומאחורי הרבה בני אדם נהיה עם. ולא, לא כל האחריות עלינו.  

ואולי אחת הראיות הכי משמעותיות לבחירה אנושית שהופכת לעם הוא העם היהודי שעבר רצח אדם, דיכוי נישול מבתיו ועוד. והבחירה שלו כפרטים וכעם הייתה לגייס את כוחות הכאב לבנייה ולא לשיטנה. וכך עשו עמים אחרים ורבים בעולם. ויש גם את אלה שלא. 

'False Consensus Effect' ההטיה שגרמה לנו לפרצה בגדר (הפנימית) 

'false consensus effect' או 'Consensus bias' – ככה קוראים להטיה הפסיכולוגית שהחלישה אותנו משמעותית.

מנגנון חברתי משומן שגורם לאנשים או לקבוצות לראות את הבחירות הערכים והתפיסות שלהם ככאלה שנפוצות אצל כולם. 

אחת הסכנות המוכרות בהטיה הזאת, היא הגדלת ההערכה העצמית ויצירת מה  שמכונה 'overconfidence effect' בטחון יתר או בטחון מדומה. 

וגם אנחנו. מבלי לשים לב היינו כל כך מכורים ולהוטים אחריי הרעיונות של עצמנו שטעינו לחשוב שכולם רוצים כמונו. זה החליש אותנו. וגרם לנו להיות פגיעים.

ושאננים גם: 

חמאס? כן הם אכזריים אבל הם התנגדות (גם אם קצת מוגזמת), של לוחמי חופש למען העם שלהם.  אז נמצא בסוף את הדרך לליבם כי יש לנו אותו רצון משותף.

ההנחה שהצד השני רוצה בדיוק את אותם דברים כמונו ניהלה רבים מאיתנו. 

קצת כמו ילד שעוצם עיניים סוגר אוזניים ולא רוצה לשמוע את מה שלא עושה לו טוב. 

והיינו מוטים. במונחים של גמישות מחשבתית לא הסכמנו להניח אפילו שקיימת אופציה אחרת:

למשל שהם לא. 

שכשהם אומרים- השמדה של מדינת ישראל- הם באמת מתכוונים לזה.

כשהם יורים טילים, מפוצצים אוטובוסים, ואומרים מעל כל במה "אתם תושמדו"- זה מה שהם מאמינים בו. 

היינו בטוחים שתכף הם יירגעו.

כי אנחנו הרי יודעים יותר טוב מהם מה הם רוצים – ואף אחד לא יפריע לנו לדחוף להם לגרון את האמת המוחלטת שלנו- עם חיבוק קבוצתי, בכוח. 

נזרים להם גם כמה מיליונים כדי שהם יתנהגו ממש יפה- נעשה "קומביה" אחת גדולה ונחבק עץ.  

מפגש חזיתי בין האמונה שלנו ב"טוב המוחלט" למציאות. 

וזוהי תמצית הקונפליקט הפנימי של מי שאחוז מדי ב"טוב המוחלט". זה מחליש את שרירי הליבה שאמונים באמת על בוחן המציאות. וזה מרדים לא פעם את השומר הפנימי- זה שיודע להבחין בין טוב לרע. 

ואז יש את המציאות. התקלות עם מראות ומעשים בלתי נתפסים. רצח של ילדים, תינוקות, אונס של נשים, שריפה למוות של משפחות שלמות, עריפת ראשים, חטיפה של ילדים זקנים וחפים מפשע ושבי שלהם ללא כל אות חיים- כל אלה הם מעשים שהדעת האנושית (הבריאה בנפשה) מתקשה להחזיק. מתקשה לנשום. 

ואז זה הופך לאיום קיומי עלינו. זה מערער ומסכן את התשתיות והנחות הבסיס עליהן בנינו את חיינו: שהטוב הוא המשאלה של כולם, שהוא כאן עבורנו תמיד ושיש לנו שליטה עליו.

לנוכח איום כל כך גדול על ה"טוב" הקיומי- מנגנוני ההישרדות שלנו מופעלים מיד- ככה המוח שלנו בנוי. והוא בקריז. 

אז לנוכח מראות ותחושות שמסכנות את ה-Wellbeing  השלם שלנו, איום אמיתי על תחושת הבטחון הקיומי שלנו, על הפרדיגמה שבנינו של ה"טוב הגדול" – המוח האנושי בנוי לפעולה מיידית. 

לכך הוא נועד ולשם כך הוא השתמר- להגן עלינו ממצבים שמזוהים כסכנה קיומית:  

תחושות של פחד והתמודדות עם רוע לא סביר, חסר פשר שגם לא ברור מה גבולותיו (כמה זה באמת רחוק מאיתנו? מעבר לגדר? מעבר לים?) חייבים לייצר הגנה. 

אז המוח שלנו עושה את מה שהוא נועד לעשות וחותר לרגיעה. מיידית. הוא בקריז . 

האמצעי: הקוקטייל פסיכולוגי משולש.

המטרה: רגיעה בכל מחיר.

מנגנון עצימת העיניים הוא חלק ממערך הגנתי של המוח שלנו. 

הבוקס שכולנו חטפנו בבטן- אל מול המציאות הפעיל אצלנו מערכת הגנה הישרדותית פסיכולוגית מאוד ברורה- הופעל אצלנו כפתור האימה. זה שאיים על הסדר הפנימי והחיצוני וטרף לנו את הקלפים, המערכת עברה ל- safe ,mode , מנגנון הגנה קדום-במוח הזוחלי שלנו. 

והוא חייב עכשיו הרגעה. בכל דרך אפשרית. קריז כבר אמרתי?

כי אם זה קיים- זה יכול גם להגיע אלינו. וזה מאיים על הסדר הקיומי הפנימי שלי.  

כדי להחזיר לעצמנו את השליטה אנחנו עובדים עם מנגנונים מאוד ברורים. זאת ביולוגיה בסיסית של חרדה- וכולנו חטופים שלה. 

שלושה כלים זמינים, מיידיים ונגישים עומדים לרשות המוח כדי לייצר הרגעה מיידית. וזה בחינם: 

הכחשה. רציונליזציה. הרחקה.

אם אני יכול להסביר את זה זה לא מסכן אותי.

אם אני יכול להנמיך את זה זה לא יגע בי

ואם אני יכול להרחיק את זה אני יכול לחזור לחיי הקודמים. 

1.הכחשה או הנמכת ווליום-  זה מוגזם, זה לא קרה: לא היה באמת אונס. החדירה של התמונות נחווית כסכנה אמיתית המוח יחתור להנמכת הווליום של האירועים עד כדי שיכחה.

2.רציונליזציה– אם אני אצליח לייצר הגיון בסיפור האימה הזה אני אוכל לחיות איתו. זהו אחד ממנגוני ההגנה החשובים והשמישים של המוח להרגעה (גם אם זמנית) בעיקר מפני תחושות בלתי אפשריות של אדם עם עצמו או עם סביבתו.

המוח יחתור להפחתת תחושת האימה והבעתה והאיום על הWellbeing הנפשי ולייצר בהירות בסיפור כזאת שתחיה עם הפרדיגמה של "הטוב המוחלט" בעזרת כמה כלים נגישים:

1. הפחתת השלילי 
2. מציאת גורם אחראי: אם אני אבין שיש סיבה למה זה קורה לישראלים (נגיד מילה כמו כיבוש עוזרת) .
3. Refraiming or Reinterpreting יצירת מסגור מחדש לאירועים- ולא פעם גם חתירה לאיזון- שני הצדדים סובלים, שניהם עושים מעשים נוראיים.   
4. התעלמות מעובדות – היא כלי חשוב כדי לשמר את ההגיון ששומר עלינו. 
5. הקרנה לאחר 
6. שכנוע עצמי – הצמדות לעוד ועוד עובדות כדי להתחזק. 
7. Moral disengagement – הגמשה לצורך רגיעה: הצדקת מעשים חמורים מאוד ותזוזה גם מסט הערכים הרגיל שלנו – למשל- אונס זה אונס. או רוצח הוא אדם בזוי לא משנה מה ההצדקה.  

כגודל הזוועות גודל השוט שניקח כדי להרחיק אותן מאיתנו 

וכגודל הזוועות- גודל השוטים שניקח מהקוקטייל המשולש הזה כדי לחזור לעמוד על הקרקע הרגשית, כדי לא להתמודד עם המציאות שמאיימת: כי  אולי יש בעצם טרור בעולם? אולי יש כוחות שלא חשוב מה המניעים שלהם הם רוצים בהרס וחורבן. והם יעשו הכל, בכל מקום בעולם אם רק נפתח להם את השער? ואולי, רק אולי  הישראלים הם רק החטיף. 

 אז כן. 

גם אנחנו עשינו את זה שנים. שוטים של הכחשה, רציונליזציה והרחקה.

גם אם זה היה מטר מהגדר, חיינו כאילו אין שם כלום.

הכל כדי לא לחיות את אותו  פחד שאנחנו מרגישים בגרון כל בוקר בשבועות האחרונים. 

אל מול ההבנה שיש כוחות שהאג'נדה שלהם היא אג'נדה של שינאה והרג.

ולא… הם לא יבואו לחיבוק קבוצתי גדול מסביב לעולם.  

אז איך מייצרים הסברה יותר אפקטיבית? 

אז כדי לייצר הסברה יותר אפקטיבית אולי חשוב להבין שלא נוכל לעקוף את המנגנונים הפסיכולוגיים האלה אבל אולי שווה ללכת ישר אליהם. אי אפשר באמת לעקוף את המוח השורד- אפשר לנסות לייצר אליו גישה.

אולי בשלב הזה אנחנו צריכים לנסות יותר לדבר את הפחד. ולא להעצים אותו.

לדבר ישיר למסר שמכיר ברגש הזה. בעובדה שאנחנו מתים מפחד, להכיר בזה. 

אולי לספר את זה שבדיוק זה קרה לנו. גם אנחנו נרדמנו בשמירה. 

לקרב את המציאות אליהם ולא להרחיק אותה, להפסיק להשתמש בנרטיב השגוי של השואה שמזינה את מנגנון ההרחקה.

ולא לתת לסכסוך הישראלי פלסטינאי להיות הסיפור- לשים את הפחד שזה יקרה לנו גם במרכז. 

לייצר שיח עם הבעתה ועם הפחד ולדבר את הרוע כרוע נטו. 

ולהבין שאולי זה מפחיד לכאוב אבל יותר כואב להתעורר.  מי כמונו יודע.